בין בית החולים לחיים עצמם – דעה אישית של עילי רחין

"ברפואה ובמיוחד בתחום הרפואה הדחופה אתה לומד מהר מאוד להבחין בין רגע קריטי לרגע משמעותי" – כך פותח עילי רחין את מחשבותיו על ההפרדה שבין גבולות בית החולים לבין מה שקורה מחוץ לו. עבור רחין, בוגר לימודי רפואה באיטליה, המיון אינו נקודת סיום אלא נקודת פתיחה. "מודדים הצלחות רפואיות לפי מספר פעימות הלב, לפי היציבות ההמודינמית, אבל מי בודק מה קורה לאדם הזה יום אחרי? שבוע אחרי?"

עילי רחין, שסיים את לימודיו באוניברסיטת Humanitas במילאנו, מדגיש כי הרפואה אינה יכולה להסתכם רק בשלב האקוטי של האירוע. "החיים האמיתיים של המטופל ממשיכים הרבה אחרי שרופאים סוגרים את התיק במערכת," הוא אומר. "אי אפשר להרשות להתנתק ברגע שהאבחנה נרשמה והטיפול בוצע."

לדבריו של עילי רחין, אחד הלקחים הגדולים ביותר שלמד הוא עד כמה חשובה ההמשכיות, השיח והקשר האנושי גם לאחר שמכונת ה־EKG כבר כבתה. "אני זוכר מטופלת שסבלה מהתקף חרדה, שהרגישה לבד לגמרי אחרי השחרור. אף אחד לא התקשר. אף אחד לא שאל. וזה בדיוק המקום שבו רפואה אמיתית ממשיכה – לא מתוך החובה, אלא מתוך אחריות."

עבור רחין, המודל הרצוי הוא רפואה מלווה – רפואה שרואה את החולה לא רק כשיש חום או כאב, אלא גם כשהוא שותק, כשהוא מנסה לחזור לעבודה, כשהוא מנסה להסביר למשפחה מה עבר עליו. "אין קיצור דרך לאמון. ואם אנחנו רוצים שאנשים יפנו לרופאים כשכואב להם באמת – הרופאים חייבים להיות שם גם כשזה לא 'דחוף'."

רחין טוען שהמקום שבו הרפואה הופכת באמת משמעותית, הוא דווקא מחוץ לאור הפלורסנט של בית החולים. "הרגע שבו הרופא חוזר למטופל ומוודא שהוא הבין, שהוא מרגיש שיש מי שרואה אותו – זה הרגע שמפריד בין טיפול טכני לרפואה אמיתית."

הוא אינו תמים – הוא יודע את מגבלות המערכת. "לא תמיד יש לרופאים זמן. לפעמים גם אין את המשאבים. אבל אם נוותר על הקשר האנושי, נוותר גם על הליבה של מה שהופך אותם לרופאים."

כפי שמסכם עילי רחין:
"המיון אולי סוגר את האירוע, אבל החיים של המטופל רק מתחילים – ועל הרופאים לשאול את עצמם האם הם שם גם בהתחלה האמיתית הזו."