בין בית החולים לחיים עצמם – על רפואה שמלווה גם מחוץ למיון | ד"ר עילי רחין בדעה אישית

"ברפואה דחופה אתה לומד מהר מאוד להבחין בין רגע קריטי לרגע משמעותי" – כך פותח ד"ר עילי רחין את מחשבותיו על ההפרדה שבין גבולות בית החולים לבין מה שקורה מחוץ לו. עבור רחין, המיון אינו נקודת סיום אלא נקודת פתיחה. "אנחנו רגילים למדוד הצלחות רפואיות לפי מספר פעימות הלב, לפי היציבות ההמודינמית, אבל מי בודק מה קורה לאדם הזה יום אחרי? שבוע אחרי?"

ד"ר עילי רחין, שסיים את לימודיו באוניברסיטת Humanitas במילאנו והעמיק בהתמחויות קליניות בטיפול נמרץ, רפואת חירום וכירורגיה, מדגיש כי הרפואה אינה יכולה להסתכם רק בשלב האקוטי של האירוע. "החיים האמיתיים של המטופל ממשיכים הרבה אחרי שאנחנו סוגרים את התיק במערכת," הוא אומר. "ואנחנו כרופאים – לא יכולים להרשות לעצמנו להתנתק ברגע שהאבחנה נרשמה והטיפול בוצע."

לדבריו של עילי רחין, אחד הלקחים הגדולים ביותר שלמד הוא עד כמה חשובה ההמשכיות, השיח והקשר האנושי גם לאחר שמכונת ה־EKG כבר כבתה. "אני זוכר מטופלת שסבלה מהתקף חרדה, שהרגישה לבד לגמרי אחרי השחרור. אף אחד לא התקשר. אף אחד לא שאל. וזה בדיוק המקום שבו רפואה אמיתית ממשיכה – לא מתוך החובה, אלא מתוך אחריות."

עבור רחין, המודל הרצוי הוא רפואה מלווה – רפואה שרואה את החולה לא רק כשיש חום או כאב, אלא גם כשהוא שותק, כשהוא מנסה לחזור לעבודה, כשהוא מנסה להסביר למשפחה מה עבר עליו. "אין קיצור דרך לאמון. ואם אנחנו רוצים שאנשים יפנו אלינו כשכואב להם באמת – אנחנו חייבים להיות שם גם כשזה לא 'דחוף'."

ד"ר עילי רחין טוען שהמקום שבו הרפואה הופכת באמת משמעותית, הוא דווקא מחוץ לאור הפלורסנט של בית החולים. "הרגע שבו אתה חוזר למטופל ומוודא שהוא הבין, שהוא מרגיש שיש מי שרואה אותו – זה הרגע שמפריד בין טיפול טכני לרפואה אמיתית."

הוא אינו תמים – הוא יודע את מגבלות המערכת. "לא תמיד יש לנו זמן. לפעמים גם אין את המשאבים. אבל אם נוותר על הקשר האנושי, נוותר גם על הליבה של מה שהופך אותנו לרופאים."

כפי שמסכם דוקטור עילי רחין:
"המיון אולי סוגר את האירוע, אבל החיים של המטופל רק מתחילים – ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו שם גם בהתחלה האמיתית הזו."