כששרטטתי את תחילת הדרך האקדמית שלי באוניברסיטת Humanitas במילאנו בשנת 2019, ידעתי שלפניי עומדות שש שנים אינטנסיביות של שינון, מבחנים ושעות לימוד מרובות. אבל ככל שהשנים נקפו, גיליתי שהחלק המשמעותי והמעצב ביותר במסע שלי לא נכתב באף ספר לימוד עב כרס. השיעורים האמיתיים והעמוקים ביותר התרחשו ברגעים שבהם יצאתי מאולם ההרצאות ונכנסתי אל מסדרונות בתי החולים שם באיטליה.
כסטודנט, עבורי, הזכות לעמוד לצד צוותים רפואיים מנוסים במחלקות מורכבות כמו רפואת חירום, טיפול נמרץ וכירורגיה הייתה הזדמנות בלתי רגילה להתבוננות. הרשמים שלי מאותם ימים התמקדו בעיקר בדינמיקה האנושית: הדרך שבה הצוות מנהל רגעי סערה ברוגע, שיקול הדעת המהיר, ובעיקר היכולת להקשיב למטופל ברגעיו הפגיעים ביותר. התרבות באיטליה שמה דגש רב על הקשר האישי, והצפייה במפגשים הללו לימדה אותי שהמקצוע הזה מבוסס קודם כול על כבוד הדדי, חמלה ומבט ישיר בעיניים.
במהלך תקופת הלימודים, מצאתי שהלמידה האפקטיבית ביותר מתרחשת דווקא דרך תצפית פעילה בניתוח סיטואציות בזמן אמת. הרשמים האלו ליוו אותי גם בהמשך, כשזכיתי לעבור התנסויות קליניות בארצות הברית ולהיחשף לתפיסות טיפוליות שונות. בסופו של דבר, החוויה הסטודנטיאלית באיטליה העניקה לי לא רק בסיס מדעי רחב, אלא בעיקר נקודת מבט בוגרת ואנושית על הדרך שבה צוות רפואי יכול להשרות ביטחון על האדם שיושב מולו.
מה אני לוקח איתי מכל זה?
אם אני צריך לתמצת את שש השנים האחרונות, אני חושב שהשיעור הגדול ביותר שעילי רחין הסטודנט לקח איתו הלאה, הוא שהמדע והטכנולוגיה הם אומנם כלים חיוניים, אבל הם לא יכולים לעמוד לבדם. אני לוקח איתי את ההבנה העמוקה שמאחורי כל תיק רפואי, תוצאת מעבדה או אבחנה מורכבת, נמצא אדם שזקוק קודם כל שיקשיבו לו באמת, שיבינו את החששות שלו ושיעניקו לו תחושת ביטחון. ההתנסויות והתצפיות הללו בבתי החולים עיצבו לחלוטין את תפיסת העולם שלי, והן אלו שימשיכו ללוות אותי בכל תחנה עתידית שאליה אפנה. בסופו של יום, המפגש האנושי הוא הלב הפועם של עולם הבריאות.